הסיפור שמאחורי
English
כדי לצלם עץ בודד אין צורך במסתור. הוא לא בורח.

הברוש הזה מת.

לפני כמה שנים, לא מובן למה, שרפו את ליבת העץ. ומאז עמדה כך גוויתו. לפני זמן מה חיסלו גם את גוויתו.

למה עצים בודדים לא בורחים?!






            

חגלה(זכר)

שמעתי אותן מתהלכות במטע האגסים, רעש העלים הנמעכים התקרב במהירות. לפתע הבחינו באוהל, הדבר הירוק והמרובע נמצא כאן שבוע, אך זו לא סיבה שלא להיכנס לפאניקה!
בהכירי את חשדנותן המופלגת, קפאתי, ידעתי שהקושי העיקרי יהיה להכניס אותה בזוית העדשה הצרה* ובו בזמן להשתדל שלא תבחין בתנועה. כשהסיטה אחת מהן את מבטה, ניסיתי, היא, כמובן, שמעה את רחש חיתוך האוויר או את דפיקות ליבי ושלחה לעברי מבט חקרני, קליק... עכשיו כבר לא היה בליבה שום ספק, רגליה נעות לפני שראשה מגיב, קליק שני... ומעיכות עלי האגסים הלכו והתרחקו למעמקי המטע...
 
* 400 מ"מ עם מכפיל 1.4 = 560 מ"מ.








אנפת-לילה (צעירה)
 
צבי-ביצה מגדירים את השקט.

משפט מוזר, אני יודע.

את האנפה הזו צילמתי בתוך ערוץ נחל, מלבד מים, מכילים ערוצי נחל, המון שקט. אבל שקט, אי אפשר לשמוע, אלא אם שומעים מעט, אבל ממש מעט, רעש, וזה בדיוק מה שצבי-ביצה עושים.
הם מניעים את המים ממש בשקט, אבל, עם טיפ טיפה רעש.

בכל בוקר, צבי-הביצה, היו הראשונים שחקרו ממרחק בטוח, את העדשה, אחריהם נחתו שתיים או שלוש אנפות לילה והחלו סורקות בשקט את העשב הרך. לעיתים קפאו על מקומם למשך דקות, ואז בחטף, קטלו ראשן נוסף, בלי חרטות, הראשנים מצידם נקטלו, בשקט.

לרגע הוחרד השקט בשאון פירות מתגלגלים. היישר לקיבתו של הנחל זרמו הפירות המרקיבים. חקלאי חצוף הפר את הדממה.







 

אח...חורף
 
בשבוע שעבר, כשהחורף הגיע, ממש התרגשתי, כמו תמיד, ממש.
כל פעם מחדש השמיים הקודרים, הקור המטהר והגשם אח.. הגשם.
המבול תפס אותי ואת אישתי בתחילת המסלול של מעין הסטף שבהרי ירושלים.
שלא כמנהגי, צירפתי לטיול את העבודה, תרמיל ציוד הצילום שלי. המבול החל בעדינות, טיפטופים קלים על פני הבריכה של המעין, יצרו אדוות עגולות מקסימות שהלכו והתרבו. בשלב הזה עוד צילמתי, מגונן בגופי על המצלמה.
השמיים האפירו יותר ועץ-תות גונן עלינו עוד טיפה. אז, ישתבח שמו, איזה יופי, המבול נחת. פתחתי (את התרמיל), החזרתי (את הציוד), סגרתי (את הרוכסן)ונזכרתי! התרמיל נגד גשם! אנחנו יכולים להרטב בכיף!
אכן נרטבנו... עד לשד עצמותינו...צעדנו לרכב בסך הכל מאתיים מטרים והיינו ספוגים במים הטהורים הקרים. תוך דקה הסנדלים שלנו טבעו, הגשם התנקז לנחלים קטנים אבל עזים, השטפונות היו בעיצומם!
אחרי כמה ימים השמיים הכחילו והרוח שקטה. האדמה רוותה.
המים התנהלו עכשיו ברוגע בנתיבי הזרימה, ליטפו והשאירו חותמם, באדמה החומה.
  








תנשמת (גוזלים)
           

משך שנים עברתי בסמוך למגדל המים האפור, לצידו ניצב אקליפטוס גדול מימדים, ותמיד חלפה בראשי התמונה של עופר חברי, שהיה גדול ממני, אוחז בחזקה יתרה בתנשמת צעירה שתפס במגדל המים. הפלומה היפהיפיה, פריסת מוטת הכנף המרשימה (בעזרתו האדיבה של עופר) והקירבה לעוף המהפנט נחרטו בזכרוני. תעלומה היתה בעיני כיצד טיפס על מגדל המים, ללא סולם וקטף משם את גוזל התנשמת.

בלילות הקיץ, ליוו את שנתי, נשיפות התנשמת. ממרום אנטנות השכנים, הייתה סורקת את השדות הקטנים שהלכו והוקפו בבתים. פעור פה עמדתי כשלובן כנפיה וגופה ריחף בדומיה בחשיכה לעבר מבצרה, מגדל המים. יום אחד נפתרה תעלומת הטיפוס למבצר, דלת אחורית לא נעולה, סולם. בקומה הראשונה צחנת יונים, ולמרגלות הדלת, צנפות. צעד נוסף ותנשמת בוגרת הוטרדה משנתה ונסה על נפשה. נבהלתי, אך בסקרנות גוברת המשכתי. מאחורי הדלת התגלה לב ליבו של המבצר, ארבעה גוזלים נושפים ורושפים...









מושית (לשעבר הפרה של משה)

אני אוהב את הבקרים האלו, זה מתחיל בנסיעה שלווה בכבישים ריקים. אח"כ בדרכי עפר שוממות. אני מדומם מנוע והשקט ממלא את החושך.
אני מבחין בעקבות חזיר נכנסות לשדה דגנים והסקרנות מושכת אותי לצעוד בשדה הרטוב. טיפות הטל נספגות בבד מכנסי (פתאום אני שמח שעשקו אותי בקניית נעלי ה'גורטקס'). אט אט מתגלה השמש באופק. רבבות החרקים, החבויים בשדה סופגים בהנאה את קרני השמש ומפשירים מכפור הלילה...









שלדג-גמדי: F-16

בפעם הראשונה שנפגשנו, צילמתי את בן-דודו (שלדג לבן-חזה) עוסק בדיג אינטנסיבי באחד מיובליו המתאדים של נחל-שורק, בבריכה עמוקה ששורדת כמעט עד סוף הקיץ. כמובן ששמחתי מאוד לראותו. לבן החזה, ששמח פחות, רדף אותו בכל  פעם שהלה תפש ראשן. השלדג-הגמדי בתגובה, טס בגובה נמוך תוך ציוצי מחאה ולא נכנע להתקפות.

לאחר שנה, פגשתי בו שוב, הפעם לאחר הכרות מעמיקה יותר.

בסביבות 04:30 בבוקר הייתי נשכב באוהל, שהיה מלא בצפרדעי-נחלים לחות, וממתין לו.

כעבור שעתיים ארוכות היה מגיע, כשהוא מצייץ תוך כדי מעוף לאורך הנחל. לאחר שעה נוספת חדרו קרניה המחממות של השמש לערוץ הנחל. אז שטף ביסודיות את נוצותיו תוך צלילה לבריכה הידועה שמלבד מי-גשמים הכילה מי-שפכים ריחניים. נגדם לא נשמעו ציוצי מחאה.





 
התלבטויות של חזירה

קול נחירה קרוב, העיר אותי. מתורגל, תרגמתי את הבהלה לדפיקות לב מהירות ולא לקפיצה שהייתה מגלה שיש מישהו באוהל. הצצתי במהירות דרך חור וראיתי, לשמחתי, חזירה עם שני חזרזירים, מתלבטת בקול רם מדוע יש ריח אדם בסביבה. התלבטויות של חזירים הן קצרות מאוד, משהו בסביבות שניה ופחות. ההחלטה, בדרך-כלל, בתום ההתלבטות, היא הפעלה מהירה מאוד של הרגליים.

לאחר שנרגעתי מהחוויה, שמתי-לב שהחזירה, העירה אותי בזמן, נקבת דוחל קופצנית, נעמדה על הענף מולי, משתאה, כאילו לא ראתה מימיה עדשת 400 מ"מ עם רשת הסוואה.







גרגירי כורכר, פיטפוטי שרקרקים וקולות ריסוק חרקים

העמסתי את האוהל על כתפי והתחלנו לרדת בחשיכה.

" טל, אתה לא נועל את האוטו ??? "
 
גרגירי הכורכר על גבי הסלעים היו מתכון להחלקה

"תלך לאט" הצעתי את המובן מאליו.

הגענו לקטע מעט בעייתי

" לאן צריך להגיע? "

הצבעתי לעבר הנקודה הקרובה.

"טוב, אני אחכה כאן".

לאחר שבדקתי שוב ושוב ושוב מאיזה זוית לצלם, העמדתי את האוהל במרחק המתאים. תוך כדי, ניסיתי להבין אם אני היחיד בסביבה שנהנה כל-כך מאווירת הלילה.

"קר לי, יש לך עוד הרבה מה לעשות?"

למחרת, מוקדם בבוקר, לפני אור-ראשון, חזרתי לאוהל והמתנתי בסבלנות לבואם של זוג השרקרקים.
כשנחתו, ידעתי.
אני היחיד בסביבה, שנהנה כל-כך מיופיים,
פיטפוטיהם וקולות ריסוק החרקים במקורם.









כרוון בדגירה

בשקט  ו ב  א   י   ט  י  ו   ת ,  פתחתי קמעה, את רוכסן האוהל. צמא לאויר יבש וקריר, ממתין מזיע "לרגע המכריע".
לאחר כמה שעות הסתמן מפנה! כתם-שמש יחיד, הסתנן בין עלי עץ-האגס והחל מטייל על גופו של הכרוון. הפכתי עירני.
לתדהמתי, נשארה חשיפה אחת בלבד! נשאתי תפילה זריזה "שכתם-השמש יטייל בדיוק לעין הצהובה"
ישתבח שמו.








אנפית-בקר בתקופת החיזור

עוד יום קיץ פסטורלי ומתיש עמד להיגמר...

אנפיות הבקר המשיכו בשיגרתם, בלעו נברנים מורעלים וליקטו חגבים שמנמנים.
צילמתי אותן כשהן מטות ראשן ומקשיבות לרחשי האדמה, כשמבטן מתביית ומקורן נשלח, ובשלל תנוחות נוספות, אבל, משהו חסר לי.

בעוד אני דועך לי בשקט (סימן מובהק למרפי להתחיל ולפעול) נחתה אנפה חדשה בשדה. מבלי לבזבז רגע מיותר, כשהיא מנסה לברר האם רעש המנוע בוקע ממצלמת קאנון או שמא, ניקון, החלה בהליכה חשדנית לעברי.
הצבעים במקורה (המיוחדים לתקופת החיזור) ריעננו את חושיי, הבחנתי בשוני.

 

בשעות הבוקר של אותו היום, במרחק גדול מדי לצילום (אך מספיק קרוב כדי לתסכל אותי), הגיח, מתוך סדק בקרקע, לפתע כמו דרקון, נחש שחור* ובפיו נברן עסיסי. במשך שניות לא מעטות, עסק בעבודת הבליעה, תוך שהוא מתפתל לצורות בעלות רושם עז.

במרחק מטר משם עמדה אנפית נרגשת, צופה בהעלמותו, הלוחצת משהו, של הנברן.

 

* זעמן





אודות  |   גלריה | סדנאות צילום  |   הקיר שלך  |   קורס צילום  |   הסיפור שמאחורי  |   המלצות  |   צור קשר
 ©2012 כל הזכויות על התמונות והחומרים באתר שמורות לטל ישראל. שימוש ללא אישור הוא בניגוד מוחלט לחוק.


   עיצוב אתרים סטודיו קרמל |  קידום אתרים בגוגל SEO Leader | בניית אתרים ITdesigns